קבלת עתירת ה"קריון" כנגד עירית קריית ביאליק והוראה לעיריה להמשיך ולספק שרותי פינוי אשפה באותם תנאים מבלי לגבות תשלום

העתירה בתמצית:

בפני עתירה המופנית כנגד דרישת המשיבה מהעותרת לשלם לה בעבור קבלת שירותים של פינוי אשפה סכום חודשי של 54,784 ש"ח וכנגד הודעת המשיבה לעותרת כי בהעדר תשלום תפסיק פינוי האשפה החל מ- 1.5.09.  יצוין כי ביום 28.4.09 ניתן צו זמני שעיכב את ביצוע החלטת המשיבה לחדול מלספק שירותים של פינוי אשפה וזאת עד למתן פסק דין בעתירה.

בהסכמת הצדדים, כמפורט בפרוטוקול מיום 12/5/09, דנתי בעתירה כאילו הוגשה תשובה. החלטתי לקבל את העתירה ולהורות כי החיוב שהוציאה העיריה לעותרת לתשלום נוסף בגין פינוי אשפה יבוטל.

הרקע לעתירה וטענות הצדדים:

העותרת הינה החברה המפעילה את מרכז הקניות הקרוי  "הקריון" שבתחום שיפוט המשיבה. הנכס משמש כקניון מסחרי הכולל שטחי מסחר, קופת חולים ומבנה המשמש כבית משפט השלום בקריות. המשיבה הינה עיריית קרית ביאליק - רשות מקומית, האמונה על מתן שירותים מוניציפאליים בתחומה הכוללים, בין השאר, מתן שירותי פינוי אשפה בתחום שיפוטה.

בראשית שנת 2009 זומנו נציגי העותרת לדיון אצל המשיבה, במהלכו הודע להם כי המשיבה החליטה להפסיק לפנות האשפה מהנכס החל מתאריך 1.3.09. בידי העותרת הוצגו שתי חלופות: ביצוע פינוי בעצמה ועל חשבונה או תשלום אגרת אשפה למשיבה כתנאי להמשך פינוי האשפה על ידי המשיבה על פי תחשיב בהתאם לחוק העזר לקרית ביאליק (מניעת מפגעים ושמירת הסדר והנקיון), תשמ"ט - 1989 (להלן: "חוק העזר") ולתעריפים הנקובים בו.

העותרת טוענת כי דרישת התשלום הינה בלתי חוקית, בלתי סבירה ומפלה. לטענת העותרת, בטרם תוכל המשיבה להשית חיוב לראשונה בגין אגרת פינוי אשפה עליה לקבוע קריטריונים ברורים וסבירים באישור משרד הפנים לקיומה של אשפה חריגה ולחייב אך ורק בגין כמות חריגה.

העותרת מציינת כי היא ומרכזים מסחריים אחרים בקרית ביאליק לא נדרשו לתשלום קודם לכן עבור פינוי אשפה וכי הנכסים שבמרכז הקניות המופעל על ידה משלמים ארנונה כללית בסכום מצטבר המגיע לכ-15 מיליון ש"ח בשנה. לטענת העותרת, פינוי אשפה הינו בגדר חובה המוטלת על המשיבה כרשות מקומית וממומנת  באמצעות כספי הארנונה. העותרת טוענת כי התנית המשך פינוי בתשלום אגרה מהווה אפליה פסולה של העותרת לעומת בעלי עסקים אחרים דומים בעיר.

לטענת העותרת, הנכס נשוא העתירה אינו עונה להגדרת "מפעל" הקבועה בחוק העזר של המשיבה ולפיכך לא ניתן להשית על העותרת "אגרת מפעל" בגין פינוי האשפה. בנוסף, טוענת העותרת כי היא חברה לניהול קניונים ואינה עונה לאף לא אחת מהחלופות הנזכרות בהגדרת "מפעל" בחוק העזר. עוד טוענת העותרת כי חלק ניכר מהפסולת בגינה מבקשת המשיבה לחייב באגרת פינוי אשפה אינה של "מפעל" שכן בקניון יש גם בתי קולנוע, מרפאות ומשרדים שאינם "מפעל" וכן בית משפט וקופת חולים הפטורים חלקית מארנונה ולכן הדין אוסר לחייבם באגרת פינוי אשפה.

עוד טוענת העותרת כי ככל שקיימת חבות רעיונית באגרת פינוי אשפה, אין היא חלה על כל כמות האשפה, אלא אך על הכמות המהווה כמות חריגה ועד לבחינת הכמות החריגה, שלטענת העותרת אינה קיימת, אין להשית חיוב כלל.

העותרת טוענת גם כי תעריפי אגרת האשפה מכוחם מבקשת המשיבה להשית את החיוב הוצמדו בניגוד לדין ובאופן שגוי, כי הם אינם סבירים ומהווים למעשה "מס" ללא כל בסיס שבדין. כן טוענת העותרת כי החיוב הוא על בסיס חוק עזר ישן, בלא שהמשיבה עדכנה תעריפיה בחמש השנים האחרונות כנדרש מהנחיות משרד הפנים.

לטענת העותרת, נטל ההוכחה והראיה מוטל על המשיבה. בהשתת תשלומי חובה מסוג אגרות והיטלים על הרשות המקומית הנטל להראות כי גביית התשלום נעשית מכוח סמכות וכן להוכיח את העלויות בהם נשאה או עתידה לשאת. העותרת טוענת כי העברת הנטל מתחזקת נוכח העובדה שמדובר בחריגה מן הכלל היסודי לפיו סל שירותי הארנונה כולל גם פינוי אשפה; לאור העובדה שהמשיבה לא הגישה תחשיב עדכני לחוק העזר שלה כנדרש מהנחיות משרד הפנים; והיות שפעילות המשיבה נוגדת את עמדתו המוצהרת של משרד הפנים. העותרת טוענת גם כי הנטל מוטל על המשיבה בשל העדרו של מענה ענייני לפניות העותרת בעניין זה בהתאם לחוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), התשי"ט - 1958, אשר מעביר הנטל לרשות בנסיבות בהן לא נתנה תשובה לפנית האזרח.

לחילופין, טוענת העותרת, כי המשיבה מנועה מלהשית חיוב באגרת אשפה על העותרת אשר אינה המחזיקה הרשומה בנכסים ואינה הגורם המשלם למשיבה אגרה שנתית על החזקת כלים לפינוי אשפה. העותרת טוענת כי מי שמוציא את האשפה הם המחזיקים בנכסים שמשלמים למשיבה אגרת מיכלי אשפה וארנונה.

המשיבה טוענת כי הפעילות בקריון נכנסת להגדרת "מפעל" שבחוק העזר ולאור זאת יש חיוב קטגורי ובלתי משתמע, על פי סעיף 38 לחוק העזר, על המחזיק, לשלם אגרת פינוי אשפה. חוק העזר מגדיר בתוספת את גובה האגרה בהתאם לגודל המכולה/נפח המכולה. המשיבה טוענת כי מדובר בחוק עזר שחל ברשויות מקומיות רבות ובא לתת מענה לעירייה להוצאות המוגברות שיש לה בפינוי אשפת מפעל. המשיבה טוענת גם כי מקובל עליה כי יש להחיל את הוראות חוק העזר על כלל הגופים שנכנסים תחת הגדרת מפעל ויש אכן כוונה לעשות זאת. מאחר ומדובר בשינוי מצב יש להקדים הידברות להטלת החיוב ולאחר שזו תמוצה, לקבל החלטות ולבצען. מול הקריון מוצתה ההידברות שנמשכה מספר חודשים והניסיונות מצד העירייה להציע פתרונות נדחו.

המשיבה טוענת כי העירייה אכן מחויבת במסגרת מערכת השירותים שהיא מעניקה לתושביה לתת מספר שירותי בסיס, כאשר נהוג לראות בשירותי פינוי אשפה כמרכיב רלוונטי באותה מערכת שירותים. אך לצורך הקביעה עד היכן מתפרסת אותה חובה בא חוק העזר, שאושר על ידי משרד הפנים, וקובע חיוב בגין אגרת אשפת מפעל, כאשר גובה החיוב הינו פועל יוצא של גודל הפח, מתוך נקודת מוצא שככל שהפח יותר גדול, מדובר באשפה חריגה שמתרחקת מאותה מערכת בסיסית שהעירייה מחויבת לספק ללא תמורה נוספת. המשיבה מציינת כי שר הפנים, בתגובה שניתנה על ידו בבג"צ 2851/04 שטרם הוכרע, העוסק בחוק העזר של ירושלים ובשאלה דומה, לא מבטל את ההיגיון והבסיס שעומד מאחורי אגרת אשפת מפעל אלא שהוא מייחד זאת בנוהל משנת 1997 ל" גופים המייצרים כמויות אשפה חריגות". המשיבה טוענת כי שר הפנים אומר שגם במפעל אין מקום להטיל את האגרה מן הליטר הראשון וגם מפעל זכאי "בתמורה" לארנונה המשולמת על ידו לקבל שירותי פינוי אשפה ב"חינם", אך המדובר בשירות שמקבל תושב רגיל. חוק העזר מסמיך את הרשות המקומית לגבות אגרה אך ורק למימון הוצאות החורגות מטיב השירות הרגיל לתושב בגין פינוי אשפה. המשיבה מציינת כי ככל שמותר לה לפטור מהוראות חוק העזר, היא מוכנה לקבל את האמת המידה של התושב הרגיל כאמת מידה בסיסית, שעד אליה לא תשולם אגרת אשפת מפעל וממנה יחויב הקריון באגרה מלאה על פי חוק העזר.

המשיבה טוענת כי בכל חודש מפונה כ- 1.4 מיליון ליטר אשפה דחוסה מהקריון, למעלה מ- 2,000 טון אשפה, כאשר האגרה בגינה עומדת על כ- 56,000 ש"ח בלבד. רק בחודשים האחרונים נחשף בעירייה המצב החמור והבלתי חוקי לכאורה לפיו העירייה נושאת בהוצאה גבוהה שהיא זכאית לגביית אגרה בגינה. לטענת המשיבה, מדובר בחיוב שבדין יסודו אלא שיתכן והוא מחייב עדכון הסכומים, תוך יצירת רצפה שמוגדרת כמעטפת שרות בסיסית שתינתן ללא תמורה ומעליה יוטל החיוב על פי חוק העזר. העירייה אף הסכימה לתת לעותרת ברירה ולפנות בעצמה את האשפה.

באשר לטענת העותרת כי יש לחייב את המחזיק טוענת המשיבה כי העותרת הינה בעלת הקריון ומשכירה שטחים בתוכו לגורמים שונים ואכן בכל הקשור לארנונה מוטל החיוב על המחזיקים בנכס. אך ביחס לפינוי האשפה המצב שונה. העותרת קבעה את הסדרי הפינוי הפנימיים בתוך הקריון והיא זו שאוספת או מרכזת את האשפה אצלה. היא מפעילה את הדחסנים בבעלותה המצויים בשטחים המוחזקים על ידה. לפי כל הגיון ופרשנות ראויה העותרת נחשבת כ"מחזיק במפעל". לטענת המשיבה, זה עניינה של העותרת אם וכיצד תגלגל את ההוצאה על השוכרים.

דיון:

חובת העירייה לפנות אשפה וסמכותה להטיל אגרה בגין פינוי אשפה על העותרת: